<h1>שו"ת הרשב"ש סימן ב'</h1>
<h2>דף ו.</h2>
שאלת. מי שנדר לעלות לארץ ישראל ונתחרט אם יכול לישאל על נדרו. תשובה. העליה לארץ ישראל מצוה היא, ולפיכך כשהאיש רוצה לעלות והאשה אינה רוצה או בהיפך כופין המסרב לעלות, כדאיתא בפרק בתרא דכתובות [ק"י ע"ב], וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות בפי"ג [הי"ט]. ובפ"ק דתמורה [י"ג ע"ב] ובפ"ק דחגיגה [י' ע"א] ובפ"ק דנדרים [ח' ע"א] אמרינן מנין שנשבעים לקיים את המצוה שנאמר [תהילים קי"ט] נשבעתי ואקיימה וגו', וכן כתב הר"מ ז"ל פי"א מהלכות שבועות [ה"ג], ובפ"ק דנדרים [ח' ע"א] אמרינן האומר למחר אשכים ואשנה פרק זה או הלכה זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. ואחר הקדמות אלו אומר לך שלא ימלט שיהיה הנודר הזה בשבועה או בנדר, ואם בשבועה אין לו היתר שהרי שנינו [שבועות כ"ז ע"א] הנשבע לקיים את המצוה אינו חייב משום ביטוי, אבל חייב משום שבועת שוא. וכ"כ הר"מ ז"ל בפ"ה מהלכות שבועות [הט"ז] שהנשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור משבועת ביטוי ושמלקין אותו משום שבועת שוא. וכיון שהיא שבועת שוא אין לה היתר, שהרי בכל ד' מיני שבועות שכתב הרב ז"ל [הלכ' שבועות פ"א ה"א] אין לנו היתר בפתח וחרטה אלא נדרי ביטוי שהם הרעה והטבה בדברי הרשות. ואעפ"י שהנשבע הזה אין עליו חיוב מלקות אם לפי שהיא התראת ספק, אם שאין בה מעשה, דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל היא כדאיתא בפ"ק דשבועות [ג' ע"ב] ובפסחים פרק כיצד צולין [ס"ג ע"ב] ובחולין בפרק אותו ואת בנו, והתראת ספק היא לפי שאין לה גבול ידוע לפי שבעת ההתראה עדיין לא עבר ויכול לדחות כשמתרין בו ולומר עדיין נשאר לי זמן ויש שהות, וכן זה שנשבע לעלות בכל שעה שמתרין בו יכול לדחות ולומר עדיין יש לי שהות. ואף לר' יוחנן פטור הוא, דאמרינן התם שבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו אינו לוקה, ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, ור"ל אמר דהוה ליה התראת ספק, מ"מ למדנו שאינה בכלל שבועת ביטוי, וכיון שיצאה מתורת שבועת ביטוי אין לה היתר. וזה הטעם הוא בנשבע לבד.
ויש טעם אחר כולל הנודר והנשבע, לפי שהנדר והשבועה אינן ניתרים אלא בפתח וחרטה כדאיתא במסכת נדרים בפרק ארבעה [כ"ב ע"א] ופ"ר אליעזר [שם ס"ד ע"א] ובדוכתי אחריני, וכן כתב הר"מ ז"ל פ"ו מהלכות שבועות. והפתח אינו אלא כשהנודר רוצה לקיים נדרו וב"ד רואים שבקיום נדרו יש עבירה או קטטה ובהיתרו יש מצוה, וכן תמצא כל הפתחים הנמצאים במשנה ובגמרא. וכ"כ הר"מ ז"ל בפרק הנזכר [ה"י] וז"ל, מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לב"ד לקיים שבועתו אם ראו ב"ד שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחים לו פתח וכו', ובנדון הזה בהיתרו יש עבירה ובקיומו יש מצוה א"כ אין לו פתח. ובפ"ד מהלכות נדרים [ה"ה] כתב שדין הנדרים כדין השבועות בהיתרן.
ועל ידי חרטה גם כן אין לה היתר, שאיך יתחרט שלא יעשה מצוה, ובזה צריך חרטה דמעיקרא ואין יכול לומר שנתחרט מלעשות מצוה, וכ"כ הרא"ה ז"ל בפרק אלו עוברים שהנודר לעשות מצוה אין לו היתר, ואע"ג דאמר התם גבי חלה דאי בעי מתשיל עלה אלמא שיכול לישאל על דבר מצוה, ותירץ הרב ז"ל דחלה אפשר שיהיה אחרת טובה ממנה, וכן אמרו בפרק בכל מערבין [ערובין ל' ע"ב] גבי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. ולע"ד טעם זה אינו מספיק שהרי אמר במסכת נזירות [ל"א ע"א] דיש שאלה להקדש, וכן בפרק יש נוחלים [ב"ב ק"כ ע"ב] ובנדרים בפרק נערה [ע"ח ע"א], והכי מוכח בפרק מפנין [שבת קכ"ז ע"ב], וכ"כ הר"מ ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים [ה"ז], והנשאל על ההקדש אין דעתו שיתן אחר טוב ממנו. על כן אני אומר לע"ד שהפרש יש בין מצוה דגופו למצוה דממונו, דמצוה שהיא בממונו יכול לישאל עליה כיון שלא יצא הממון מרשותו לרשות גזבר, אבל מצוה דגופו כיון שנדר מיד נתחייב בה גופו וה"ל כמוסר ליד גזבר ששוב אין יכול לשנותה לדבר אחר משבאה ליד גזבר כדאמרינן בפ"ק דערכין [ו' ע"א] ובפ"ק דבתרא [ח' ע"ב] האומר סלע זו לצדקה משלא באה ליד גזבר יכול לשנותה לדבר אחר משבאה ליד גזבר אין יכול לשנותה, וכתבה הר"מ ז"ל בפ"א מהלכות מתנות עניים [ה"ד]. וכדומה להכי כתבו המפרשים גבי לוזיף עד שנפרע מסכת שבת [י"א ע"א] ומסכת תענית [י"ב ע"ב]. וא"ת שהפרש זה אינו הפרש שהרי אמרו במסכת נזירות [י"א ע"ב] ובפ"ק דיבמות [ה' ע"א] דיש שאלה לנזירות, יש לומר דיש הפרש אחר לע"ד והוא, שההקדש אינו דבר שהוא מחוייב לעשותו אלא שהוא חייב עצמו בו [ו]כן חלה ותרומה אינם דבר מחוייב שנתחייב בהם אלא שהוא הפרישם, ויכול הוא להחליף חלה זו ולתת אחרת תחתיה ע"י שאלה, וכן בתרומה, מה שאין כן בנודר לעשות מצוה שהרי קודם שנדר מחוייב הוא לעשות מצוה זו בעצמה, ובעשותו מצוה אחרת במקומה לא יפטר מזה, והנדר או השבועה שנדר או שנשבע לעשות מצוה אינו אלא לזרוזי נפשיה, ואיך ישאל לבטל המצוה, על כן אין לה היתר, משא"כ בהקדש ובחלה ובתרומה. ואמר לי א"א הרשב"ץ ז"ל כי הריב"ש ז"ל בחלותו חוליו אשר ימות בו אמר לו אני הייתי נדור שאקרא בכל יום מזמורים [ידועים] ועכשיו איני יכול מפני חליי ואני רוצה לישאל על נדרי. והשיבו א"א הרב ז"ל נדר זה אין לו היתר לפי שצריך פתח וחרטה ואי אפשר לבטל מצוה, אבל אתה חולה ואנוס רחמנא פטריה, וקבל דבריו והודה לו.
על כן נדר או שבועה זו אין להם היתר, אבל אין למהר אותו עד שימצא דרך, שהרי בפרק מרובה [ב"ק פ' ע"א] אמרינן מי שנדר ליקח בית ולישא אשה בא"י אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את ההגון, וכ"כ הר"מ ז"ל בפ"ח מהלכות נדרים [הי"ג]. ואם יש סכנות בדרכים א"צ היתר כלל לפי שאינו מוציא את ההגון. ואחר שכתבתי זה ראיתי תשובה להרא"ש ז"ל [כלל י"ב סימן ז'] שהנודר לעלות לא"י שיכול לישאל על נדרו, ונראה שטעמו ז"ל הוא משום שהעליה עצמה אינה אלא מכשירי מצוה. הא למה הדבר דומה לנשבע שלא יעשה סוכה ולא לאפות מצה בליל הפסח ושלא ישב בצל סוכה שאמר בירושלמי [שבועות פ"ג ה"ד] שלוקה ועושה מצותו, דאם איתא שהנודר שלא לקנות המכשירים הוא כנשבע לבטל המצוה, אדנקיט לה תלמודא דבני מערבא במצוה עצמה לינקטה במאי דעדיף מינה דהיינו המכשירים, ואנא אמינא אם במכשירים לוקה ועושה כ"ש במצוה עצמה, אלמא מדנקיט לה במצוה עצמה ולא במכשיריה משמע דדוקא בנשבע לבטל המצוה עצמה דלוקה ומקיים מצותו אבל בנשבע על המכשירים לא לקי כלל ומקיים הוא שבועתו. אם כן כיון שאין במכשיריה מצוה, והעליה לא"י אינה גוף המצוה אלא מכשירים שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב [דברים י"א] וירשתם אותה וישבתם בה כמו שכתב הרמב"ן א"ז ז"ל והסכים עמו א"א הרשב"ץ ז"ל, א"כ הנשבע לעלות לא"י יכול לשאול על נדרו ואינו כנשבע לקיים את המצוה שאינו יכול לישאל כמו שכתבתי, אלא אם נשבע שידור בא"י ורוצה לישאל אז אין מתירין לו כפי סברתי שכתבתי ותו לא מידי.
בענין העליה לא"י הארכת לכתוב ואני אשיבך דבר בקצרה. אין ספק שהדירה בא"י היא מצוה גדולה בכל זמן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, וא"ז הרמב"ן ז"ל מנה אותה מכלל מצות עשה כמו שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה, וכן היא דעת א"א הרשב"ץ ז"ל בספר זוהר הרקיע שחיבר. ואף לדברי הר"מ ז"ל שלא מנאה מכלל מצות עשה, מ"מ אם אינה מצוה נמנית היא מצוה מדרבנן, וזה מזולת תועלות אחרות נמשכות ליושב בה.
אמנם מצוה זה אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה, אבל היא נמנעת כלל כשאחז"ל בגמרא כתובות פרק האחרון [קי"א ע"א] שהיא מכלל שבועות שהשביע הקדוש ב"ה את ישראל לא ימהרו את הקץ ושלא יעלו בחומה, וצא וראה בני אפרים מה קרה להם שמהרו את הקץ. אמנם מצוה היא על כל יחיד לעלות לדור שם אלא שמצוה זו אם יש דברים מונעים אינו מחוייב לעלות, שהרי אף הדרים שם יכולים הם לצאת לישא אשה וללמוד תורה כמו שהזכירו חז"ל [ע"ז י"ג ע"א], וכמו שביארתי בארוכה בקונטרי', כ"ש אם הוא רוצה לעלות והאשה אינה רוצה ויצטרך לגרש ואולי לא ימצא שם אשה או ימצא ובדמים יקרים כמנהג היום, וכן אם [יש] לו בנים ולא יכול להוליכם וייתים את גוזליו ולא ימצא שם ללמוד תורה ובח"ל ימצא כפי שכלו, וכן אם יש לו מחיה בח"ל ובארץ לא ימצא ערך מחייתו, או לא יהיו לו נכסים לעלות ויצטרך לשאול מהבריות לא חייבתו תורה ולא חייבוהו חכמים שיעלה לארץ וישאל על הפתחים בהוצאה מרובה כזו, וכ"ש אם סכנות בדרכים. כל אלו הדברים או מקצתן מנעו הרבה גדולים שלא לעלות, ואף על פי שיש קצת שאין מביטין לזה אין ב"ד מצווין להפרישם.
